איך לבנות אמון בילדים

כולנו מתיימרים להיות מטומטמים לפעמים כשאנחנו משחקים עם הילדים שלנו. זה גורם להם לצחוק, להרגיש חכמים וחזקים (בהשוואה להורה הבלתי מסוגל שלהם) וגורם להם לרצות לשתף פעולה יותר. נשמע מוזר? מֵבִיך? לֹא טִבעִי? ובכן, למעשה זה רעיון טיפשי שהוא סופר חכם ואני בטוח שאתה עושה את זה כבר! האם אי פעם:

להעמיד פנים שאתה נבהל כשהילד שלך שואג כמו נמר?
לעשות מרוץ קטן ולהפסיד בכוונה?
לנהל קרב כריות ולתת לטוט שלך להפיל אותך בכל החלקה?

אם עניתם כן על כל אחד מאלה, אז אתם כבר משחקים בטמבל (ואתם יודעים כמה הילד שלכם אוהב את זה)! משחק בציצי גורם לילדים להרגיש כמו מנצחים - וזה עוזר להם להיכנע מהר יותר בנושאים כאלה אָנוּ להורים אכפת! משחק בציצי מגביר את הביטחון בילד ובמקביל בונה שיתוף פעולה.

לדוגמה: אליס בת 22 חודשים אוהבת 'לפוצץ את אבא שלה': היא מתנפחת ממש חזק על החזה שלו... והוא מתנדנד... ואז נופל על הספה בזמן שהיא מייללת מצחוק.

כשעדיין פגשתי חולים, הייתי משחק בציצי שוב ושוב במהלך בדיקות פעוטות. זה בדרך כלל זוכה לשיתוף פעולה של ילד בתוך דקות, או פחות. אני מבקש ממך להשקיע זמן בלימוד זה. הרעיון המטופש הזה הוא אחד הכלים היעילים ביותר שאני מכיר להגברת שיתוף הפעולה של פעוטות והפחתת התקפי זעם.

הרעיון הבסיסי הוא לגרום לילד שלך להרגיש חכם/חזק/מהיר/וכו'. בכך שתגרום לעצמך להיראות, ובכן, כמו קצת 'ציץ'. עדיף להשתמש בו לכל הפעוטות, עשרות פעמים ביום. ברגע שאתה מבין את הכישרון, משחק הציץ יהפוך למשחק האהוב על הפעוט שלך בכל הזמנים. (שלך גם!)

בונה ביטחון ילדים: איך 'לשחק את הציץ'

הנה רק כמה מהדרכים המטורפות לשחק את הציץ:

תהיה תינוק. תעמיד פנים שאתה רוצה משהו שיש לפעוט שלך. הושט יד וייבב כמו תינוק שאומר, 'שלי, שלי... בבקשה!' תן לה להתנגד בקלות לבקשתך המעוררת רחמים. אחד האהובים עלי הוא לומר, 'תן לי חמישה', אבל אז להעמיד פנים שאתה מפחד. ואז נתתי לילד לתת לי חמש. אם היא עושה את זה בעדינות, אני מודה לה על שהיא כל כך נחמדה. אבל אם היא מכה בי בחוזקה, אני קופץ וצועק בכאב מדומה, 'אוי! אוי! אוי! עבדת עלי! עבדת עלי! אתה לא הוגן.' ואז אני נושף בחוזקה על היד כדי להסיר את העוקץ. ילדים מייללים בהנאה ורוצים לעשות את זה שוב ושוב.

תהיה קצר רואי. העמד פנים שאתה מחפש משהו שנמצא ממש לידך. אמור, 'ספר! איפה הספר שלי?' כשהילד שלך מצחקק ומצביע עליו, שים אותו וקרא, 'איפה? איפה? אני לא רואה את זה.' ואז סוף סוף תסתכל לאן היא מצביעה ותגיד, 'כן! אתה מצאת את זה! אתה מוצא טוב! תודה.'

תהיה קלוץ. בקש מהילד שלך למסור לך משהו אבל 'בטעות' זרוק אותו (שוב ושוב), ואמר 'או-הו! או - או!' לפני שאני בוחן ילד מודאג בן שנתיים, אני תמיד מניח צעצוע ממש על קצה שולחן הבחינה כך שהוא ייפול ברגע שאני מרפה. כשהיא יורדת, אני צועק, 'לא! אל תפול!' אני עושה את זה שוב ושוב, בכל פעם מעמיד פנים שאני זהיר יותר ויותר בהנחתה. אני 'מצווה' על הצעצוע (או מתחנן בו), 'בבקשה אל תיפול!' כמובן, כשאני מרפה זה תמיד נופל שוב.
די מהר, הילד נרגע ומסתכל בשאלות על אמו, תוהה האם זה הבחור שאתה התכוון לקחת אותי, אמא? כי אני יכול לעשות את הדבר שהוא מתעסק איתו. בדרך כלל הילד צוחק ורוצה לשחק איתי כי הוא רואה שאני כזה טֶמבֶּל הוא לא צריך לפחד.

להיות מבולבל. שים את הנעל על היד שלך או חבוש את הכובע הפוך. הודע שאתה צריך לראות אם הידיים של ילדך נקיות... אבל בדוק אותה כף רגל ואז מחאה, 'היי! אתה להערים לִי! זו לא היד שלך!' עכשיו תדרוש, 'תן לי את ידך!' אבל תסתכל בה כִּיס .

תהיה שכחן. שאל את ילדך: 'האם אתה רוצה את המכנסיים הירוקים שלך או את הכחולים?' אחרי שהוא אומר 'ירוק', התנהג מיד כאילו שכחת, 'הא? מה? האם אמרת את כָּחוֹל יחידות?' הצבע על רגלו של ילדך ופשפש אחר המילה. אמור, 'תן לי את... אמממ...שלך... אה.' מקמט את מצחו כאילו אתה פשוט לא זוכר את המילה 'רגל'. תמשיכי לגשש ולהצביע. תוך שניות, הפעוט שלך ירים את רגלו ויסיים בשמחה את המשפט שלך, 'רגל, רגל!'

תהיה לא נכון בפומפוזיציה. שר בקול רם את המילים הלא נכונות לשיר, 'שמח פיל לך!' 'שַׂמֵחַ פיל לך!' הילד שלך יאהב לתקן אותך... אבל תתנהג כאילו אתה בטוח אתה צודק. ('לא, אלו המילים הנכונות!') או כאילו היא לא שמעה אותך נכון, 'אין מצב! לא אמרתי פיל... אמרתי ' ואז לשיר את השיר עם ה שגוי מילה שוב ואם היא מתקנת אותך שוב, הכריז בפומפוזיות, 'אין מצב! אני הזמר הכי טוב בעולם!!!'

תהיה מגוחך. אמור משהו אבסורדי בקול כנה, 'רוצה משהו טעים... בוץ?' או 'בסדר, זה זמן ארוחת הערב... אתה חייב לאכול את הנעל שלך!' זה יגרום לפעוט שלך לחייך ולהרגיש חכם כי אפילו הוא יודע שאנשים לא אוכלים בוץ.
תהיה חלש. תעמיד פנים שצעצוע קטן כבד מדי להרים. נאבק על זה, ואז בקש עזרה. או להתאבק, אבל תן לילדך להמשיך להתפתל מאחיזתך אפילו כשאתה מתגאה, 'יש לי אותך עכשיו! לעולם לא תברח!'
תהיה דחף. בקש מהילד שלך לעשות משהו שאתה יודע שהוא לא ירצה לעשות ... ותנו לו לנצח. הצבע על הנעליים שעל רגליו ואמר, 'תן לי את הנעליים שלך, בבקשה! אני רוצה נעליים!' כשהוא מסרב, 'התחנן' אליו, 'בבקשה! בבקשה!' ואז, כשהוא מסרב שוב (בחיוך רחב) זרקו את ידיכם וייבבו, 'אוקיי, בסדר... אתה לנצח! אתה תמיד לנצח! אתה מנצח אותי 100 פִּי!! אתה אף פעם לא עושה מה אני רוצה!'

פעם עשיתי שיחת בית כדי לראות תינוק. שם פגשתי את אחותה הגדולה, נועה בת השנתיים. נועה שתתה מיץ ואני בשובבות הושטתי את ידי ושאלתי, 'אפשר לקבל את כוס הלגימה שלך? בבקשה?' היא הזעיפה פנים ואמרה, 'לא!' ואז היא הסתובבה ממני והתחבקה בין רגליו של אבא שלה להגנה. התחננתי כמו תינוק, 'בבקשה? פליייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייran די בבקשה עם סוכר מעל?' היא מחתה, 'לא! הכוס שלי!' ראיתי שהיא נראית מודאגת, אז נסוגתי לאחור, חייכתי וצייצתי, 'אתה אומר, 'לא! לך מפה, בנאדם.' בסדר, נועה... אתה מנצח, אתה מנצח! זה כוס הלגימה שלך! תשמרי את זה! תשמור את זה!' נועה קרנה ונשפה את חזה. היא הרגישה כמו מנצחת! והיא הרגישה שהתייחסתי אליה בהגינות ובכבוד. אני יודע את זה כי כעבור דקה היא לקחה את ידי והציגה לי את כל הבובות שלה!

האם זה רעיון רע לתת לפעוט שלך לחשוב שאתה 'ציץ'?

בכלל לא. הילד שלך יודע שאתה לא בֶּאֱמֶת חלש או תינוק. אתה הגיבור האולטימטיבי שלו. אתה לעולם לא תאבד את הכבוד שלו רק בגלל שאתה קצת מטומטם איתו. למעשה, הוא יאהב אותך אפילו יותר בגלל זה.

חשבו על משחק הציץ כצורה עתיקה של חנופה (כלי בסיסי של דיפלומטיה). זה כמו לחמם את המלך: ' הו, כבודו, אתה כל כך חזק!'